ברכות לאזרחי טורקיה שבחרו להישלט בידי נשיא ללא מגבלות כוח, שיבטל כנראה את משרת ראש הממשלה, שיוכל לפזר את הפרלמנט כל אימת שירצה ושיבחר את חבריו מבין חברי מפלגתו.

ומה חושבים על ניצחונו של רג'פ טייפ ארדואן בשיח הרשתי הישראלי? מניתוח השיחות של היום ואתמול עולה, כי 44% מתעקשים להמשיך להתעסק בשאלה שאולי כבר לא כל כך רלוונטית: האם הבחירות היו מכורות? כפי שסיכם זאת אחד הגולשים ב-ynet: "זה היה מותח כמו בחירות ברוסיה וצפון קוריאה". וגולש אחר הדהד אחריו: "זו דמוקרטיה כמו שהארץ שטוחה".

25% מהשיח התמקד בשאלת ה"הם ואנחנו", בהקבלות שניתן אולי למצוא בין המצב בטורקיה למצב בישראל. 15% כיוונו זרקור לבחירה שעשה העם הטורקי, לסיבותיה (הרס עצמי?) ולהשלכותיה האפשריות (שנאת ישראל של ארדואן זוכה לגיבוי עממי).

12% התעקשו כי ניצחונו של ארדואן הוא הרע במיעוטו, מאחר שיריבו בבחירות, מועארם אינס, מתעב את ישראל לא פחות ממנו. רק 4% הפכו בשאלה (המעניינת) האם צדקה ממשלת ישראל בהחלטתה לדחות דיון בכנסת בהכרה בשואה הארמנית, "כדי לא לסייע לארדואן בבחירות". בדיעבד, כרגיל, כולם חכמים.

יש משהו שובה לב בנטייה הישראלית להתעקש שכלום לא יכול, חלילה, לבלבל אותנו. גונן שגב, אדם שהשיח עליו בחודש האחרון הסתכם באפס מוחלט, צנח על כולנו לפתע ללא כל התראה ועם אישומים חמורים של בגידה במולדת.

אז מה עושים, איך מגיבים? 12% מהמשתתפים בשיח הרשתי על שגב ב-48 השעות האחרונות חשבו שזה בעצם קצת מצחיק, בעוד 25% התחילו (איך לא) במריבה קלאסית של שמאל-ימין (שגב הצביע בעד אוסלו? או שמא היה זה בכלל אוסלו ב'?) חבל שאף אחד מהם לא טרח להקשיב לח"כ ציפי לבני, שדווקא סיכמה יפה: "גונן שגב לא ימין, לא שמאל – עקום".

12% תהו על "הקשר הניגרי", כלומר: תפקידה הלא מחמיא בפרשה של השגרירות הישראלית בניגריה. 16% התחבטו בשאלה כמה נזק מודיעיני נגרם, עוד 16% שאלו את עצמם מה צריך להיות עונשו של שגב. מעניין שרק 9% תהו על אופיו של השר לשעבר, על מהותו של האיש שהיה לו הכול אך בחר להישאר נאמן רק לחובה פנימית אחת: להיות האויב הגדול ביותר של עצמו.

בכל הכבוד ל"קללת מירי רגב" שגרמה או לא גרמה למסי להחמיץ פנדל (ולרונלדו להרשית שלושער), הסיפור הדומיננטי של סופ"ש המונדיאל הראשון הוא דווקא שידור המשחקים ממצלמות רחוקות, המותאמות לטכנולוגיית 4K שמרבית העם בציון, מה לעשות, עדיין לא הספיק או לא טרח או לא יכול היה להרשות לעצמו להצטייד בה.

ההסברים המלומדים לא עזרו לכאן11: יותר מ-80% מהשיח מטילים עליהם את האשמה למחדל. כפי שניסח זאת אחד המגיבים: "אנשי מקצוע היו בודקים את השידור לפני המונדיאל – ולא תוך כדי…"

בכאן11 ציפו זמן רב לזינוק הנוכחי בשיח עליהם עם פתיחת המונדיאל, אירוע שהוא גיים צ'יינג'ר ועדיין אמור לספק לתאגיד השידור את קפיצת המדרגה המיוחלת שלו. חבל. חבל שההתחלה נראתה כמו שורות תחתונות בבדיקת עיניים.

מפגש הפסגה בסינגפור בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט צפון קוריאה, קים גונג' און, מפתיע אולי לטובה מבחינת קצב ההתקדמות, החתימה על מסמכים וההצהרות המשותפות – אולם נתקל עדיין בלא מעט סקפטיות בשיח הרשתי הישראלי.

25% מאמינים כי הפסגה תסתיים במפח נפש כזה או אחר, או שבעצם הכול הצגה של שני המנהיגים או אחד מהם. לעומתם, 13% נוקטים גישה אופטימית ומאמינים שייצא מהפסגה לא רק עשן לבן, אלא גם "משהו חיובי". כפי שהגדירה זאת אחת המגיבות, לפנינו "הזדמנות לשני נרקסיסטים לעשות משהו טוב למען העולם".

לא פחות מ-30% בוחרים להתמקד במחמאות לטראמפ, חלקם גם מנצלים עוד הזדמנות לחלוק בוז לקודמו בנשיאות, ברק אובמה. כל שאר השיח מאיר זרקור על עניינים לכאורה בשוליים: 12% – הערות על המראה של קים, כולל תסרוקת וגודל הידיים; 13% – המוזרויות של המנהיג הצפון קוריאני, כולל האסלה הפרטית שהביא לפסגה, הסלפי שהתעקש לעשות בעיתוי "אורן חזני" והבילוי הלילי בסינגפור שעות ספורות לפני מפגש רשמי היסטורי עם נשיא ארה"ב. 8% הגיבו לפייק ניוז, שלפיו טינף לכאורה (לא קרה!) שר החוץ הקוריאני על ישראל וראש ממשלתה.

תובנות? בעיקר על טראמפ, שממשיך להרשים חלקים גדולים בשיח הישראלי, בעיקר על רקע נתוני הפתיחה שהטילו ספק רב ביכולתו לכהן בכלל כנשיא. חרף השערוריות חדשות לבקרים והביקורת הקטלנית בארה"ב עצמה, בישראל כבר מזמן לא היה נשיא אמריקני אהוד כל כך.

ארבעה ימים לפני משחק הידידות בין נבחרות ארגנטינה וישראל, השיח על ליונל מסי פורץ את הרמות אליהן העפיל לאחרונה רק לאחר התבוסה של נבחרתו 6:1 לספרד.

מה יהיה הפעם, מול נבחרת קצת פחות מוכשרת? זה לא באמת משנה. העניין הציבורי הישראלי מופנה כרגע, ובצדק, למהומה המתפתחת ביציעים.

בכל פעם שמתפרסמת ידיעה או כתבה עיתונאית על עיכובים נוספים בפרויקט הרכבת הקלה בגוש דן, נמלא השיח הרשתי בעשרות עד מאות תגובות מלאות תסכול, בעיקר באתרי החדשות המדווחים על העיכובים. כך קרה גם הבוקר (4.6) עם הפרסום כתבה בעניין זה ב"הארץ".

בבדיקת מתחילת השנה של התגובות בידיעות ובכתבות על העיכובים, בולט נתון חד משמעי: 84% מהשיח מביעים אי אמון עמוק בשלטון ובשלוחותיו בכל הנוגע לפרויקט האדיר הזה. רוב רובם של המגיבים מדגישים שלגמרי לא הופתעו מכך שפרויקט לאומי, שמשפיע על חייהם של מאות אלפי אם לא מיליוני אזרחים, מתקשה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע לו. וכפי שסיכם זאת אחד הפסימיים שחבורה: "אף פעם לא האמנתי שזה יהיה בקדנציה שלי".

הזעם הציבורי, אגב, לא מיתרגם עדיין לדרישה לחקור או לתבוע את המעורבים בפרויקט (רק 4% מהשיח), בעוד 7% מצביעים על דוגמאות בחו"ל בהם רכבת קלה הוקמה ופועלת בהצלחה רבה. 5% בכלל סבורים כי הקלה רק תחמיר את הכאוס התחבורתי בגוש דן, ומעדיפים על פניה פתרונות כמו שיפור התשתיות לאוטובוסים או הקמת רכבת תחתית.

(צילום: בואנוס איירס, ג'ואן קרוז מאונטפורד)

מבין אלפי התגובות שנכתבו על המהומה האלימה והמצולמת במלון ווסט לגון בנתניה, קשה היה לחלץ אפילו עשר שטענו כי לפנינו אירוע מקומי מקרי, שלא קשור לשום דבר גדול ממנו, שלא מלמד כלום עלינו כישראלים. עם תקדימים כמו טיסת השוקולד והמכות בבריכה במלון אילת, היה ברור לרוב המוחלט של המגיבים שהתקרית האלימה מעידה עלינו כעם, כקבוצת אנשים, יותר מאשר נרצה. היא – וגם השיח עליה.

בחלוקה לאחוזים, 27% מהשיח התמקד הפעם בדמותו של "הישראלי המכוער", זה שמוציא שם רע מאוד לתיירות הפנים ושולח ישראלים רבים לכל יעד אפשרי באירופה. באגף המאשימים, החלוקה הפנימית עמדה על 7% לחינוך הקלוקל, 13% לפוליטיקה ולמפלגות מימין ומשמאל, 12% ללוקיישן (העיר נתניה), 2% לאוזלת היד המשטרתית ו-2% ל… בוא הקיץ.

לא פחות מ-30% בחרו להתפלש בהערות גזעניות ואילו 7% העדיפו לחוות את המראות הקשים תוך שימוש בהומור. "בשבילה כיסאות עפים", "הכול-כולל-מכות" – קראו המגיבים, עד שבאה תגובה רצינית ושמה דברים בפרופורציות: "איבדנו את זה לחלוטין", נכתב בה, "הכול מסוכן כאן היום. מסוכן להעיר למישהו בכביש, מסוכן לבקש מיושבים בגינה הציבורית שקט, מסוכן לומר מילה למישהו שעקף אותך בתור בסופר. אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו".

קטטה המונית במלון בנתניה

באזילה בדקה עבור תוכנית "הקברניטים" המצוינת של רביב דרוקר מיהו ראש הממשלה שמדברים עליו הכי הרבה ברשת, מבין ששת ראשי הממשלה שבהם עסקה התכנית בערוץ 10: דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין ושמעון פרס.

אתם מוזמנים לצפות כאן בקטע הרלוונטי מתוך הקברניטים, באדיבות ערוץ 10:

אתם מוזמנים גם לעיין במצגת המלאה שהוכנה על ידי באזילה ל"הקברניטים" וכללה בדיקה מקיפה של השיח בנוגע לששת ראשי הממשלה שבהם עסקה התוכנית. בין השאר עלתה ונענתה השאלה את מי מעדיף הציבור הישראלי הציבור מבין ראשי הממשלה הללו? וגם: מיהו ראש הממשלה ש"זוכה" בפחות אהדה מכולם?

צפו במסכים מהמצגת:

אם לשפוט לפי השימוש במלים בשיח הישראלי ב-24 השעות האחרונות, הפסקת האש בין ישראל לחמאס עשויה להחזיק מעמד.

העמדנו להשוואה שתי קבוצות מלים הפוכות, מנוגדות: הראשונה מדברת שוטף בלשון מלחמתית, של "יום קרב" ו"הסלמה" ו"מטחי טילים על עוטף עזה" – בעוד שהשנייה מתעקשת על "הפוגה", "הבנות", "הפסקת אש" ו"רגיעה".

והנה, בעוד היחס בין שתי הקבוצות עומד ב-24 השעות האחרונות (נכון לצהריי יום רביעי) על 82% ל"קרביות" לעומת 18% בלבד ל"שואפות ההפוגה", משעות הבוקר המוקדמות זה מתהפך ל-63% מול 37% לצד הפסקת האש שהוכרזה אי שם עמוק בלילה. אז נכון, הכול עוד מתוח ולא יציב, אבל השיח משתנה – ובמהירות.

האם זה מלמד כי שני הצדדים קצת פחות תאבי מלחמה ממה שהם מציגים את עצמם? שאולי בעצם לא כל-כך מסתדר להם "כיבוש מחדש" או הבטחת "נקמה"? בקרוב נדע.

אם ראיתם את גמר הצ'מפיונס במוצ"ש וגם אם לא, ייתכן כי שמעתם שלאחד, לוריס קאריוס, שוערה של הקבוצה המפסידה ליברפול, כבר היו ימים טובים יותר. ולא, לא סתם אי אלו ימים, כי אם ***כל הימים***, מאז ומעולם, כל הימים שאינם אתמול. כי אתמול, במשחק הגמר, לעיני הגלקסיה כולה, השוער הגרמני ספג שני שערים כל כך עלובים, כל כך מביכים, כל כך מבישים, כל כך מסיימי קריירה שאי אפשר היה שלא לרחם עליו.

או שלא. מבדיקת השיח הישראלי על קאריוס, שריכז יותר מ-1,100 שיחות ודיונים בפחות מ-24 שעות (רובם בטוויטר, אגב), מתברר כי רק 10% בחרו לרחם על האיש. 10% נוספים הזדרזו לציין שאם זה היה קורה להם, היו מתאבדים, מזריקים כל מיני חומרים ממכרים לווריד או סתם נעלמים מעל פני האדמה כאילו היו שחקני כדורגל קולומביאנים.

12% צללו ללא התנגדות לתחושות של זעם, אכזבה ותסכול, הצמידו לקאריוס כל בושה וכל כלימה שהצליחו למצוא וקראו לליברפול להיפטר ממנו עוד בשדה התעופה.

אבל 56%, הרוב המוחלט והברור של המשיחים, בחרו להתייחס לגמר הסיוטי של השוער בהומור, עם שלל ממים משעשעים וטונות של ציניות. רבים בחרו להזכיר את קריוס ובקטוס, צמד חיידקי שיניים נורווגים שקנו את תהילתם גם בישראל במסגרת הניסיונות לחנך ילדים להקפיד על בריאות השן. אחרים דיווחו בהתלהבות על החתמתו (הפיקטיבית, כמובן) של קאריוס בהפועל חדרה או כרמיאל, או על מינויו למפקד ההגנה האווירית של סוריה.
הכול שחור ושלילי? לא בהכרח. "קאריוס, תרים את הראש, מחר יום חדש", הציע לו ניר שניידר בטוויטר, "תקום בבוקר, תסתפר, תצבע את השיער, תגדל זקן, תוציא תעודת זהות בדויה, סע לדרום אמריקה, יהיה בסדר".