כמו בקיץ שעבר, גם בקיץ 2012 תופסת המחאה החברתית נתח דרמטי מסך כל השיחות שנערכות ברשתות החברתיות. עם זאת, השיח השנה שונה מהותית מזה ששרר בקיץ שעבר. הקיץ הנוכחי מתאפיין בין היתר גם במעשים קיצוניים, ולפיכך גם השיח בענייני המחאה לובש השנה שפה חדשה.

מהגרף שלהלן ניתן ללמוד שמיד אחרי המעשה הטרגי של משה סילמן ז"ל, המריאה כמות השיחות לשיא. אחרי השיא הזה עדיין נמשך שיח ברמה גבוהה מאוד, אולם הבאז נרגע מעט, עד ששב והמריא ביום בו נפטר סילמן בבית החולים.

לסיכומו של עניין, הרשת רוחשת ועמוסה בכמות גדולה של שיחות בפורומים, בבלוגים, וברשתות החברתיות. הנושא המרכזי בשיח, בהקשר של המחאה החברתית, הוא המעשה של משה סילמן ז"ל. זאת ועוד, הגרף ממחיש ביתר שאת, שההתאבדות של סילמן הגבירה מאוד את כמות השיחות על המחאה, במיוחד בימים הקריטיים, לאחר המעשה וכשנקבע מותו.

אז מה עשתה ההצתה העצמית לציבור? כיצד היא הציתה את השיח? האם היא שינתה אותו?

הגרף שלהלן מלמד כי מרבית הגולשים תומכים במעשה של סילמן ז"ל, וסבורים כי השיג את מטרותיו.

שיח הגולשים מעלה כי רבים מתרשמים מסילמן ז"ל, שהיה לדבריהם "איש של מעשים", להבדיל מראשי המחאה, שאותם מכנים רבים "אנשים של דיבורים."

סילמן, אם כן, מצטייר כגיבור מול מוסדות הממשלה בכלל והביטוח הלאומי בפרט. הגולשים מגנים את הממשלה בכל פה, מכנים אותה "כוחנית" ו"רשלנית" ומבקרים את אוזלת ידה.
הגולשים לא חוסכים את זעמם גם מדפני ליף ויתר מנהיגי המחאה, ומציינים את תפקודם הלקוי ואת האכזבה מהיעדר ההישגים של מהלך המחאה החברתית.

את מי "מאשימים" הגולשים במותו של סילמן?

הגרף שלעיל מלמד שהזעם של הציבור בעקבות מעשהו של סילמן מופנה בראש ובראשונה לדפני ליף, ורק אחר כך לממשלת ישראל.
הטיעון המקובל בעניין זה הוא שליף וראשי המחאה "דחפו את סילמן לקצה," לא הראו מנהיגות מספקת ולא תפקדו כראוי.
בכלל, ברשתות החברתיות היו רבים שהרחיקו לכת אף מעבר לכך, והטילו על ליף אחריות ישירה למותו של סילמן. אחדים אפילו קראו לה רוצחת, מה שהוביל אותה לבסוף, בצדק מוחלט, להגיש תלונה למשטרה נגד המסיתים.
להלן דוגמא לקמפיין של פעילי ימין נגד ליף ונגד מה שהם מכנים "השמאל הקיצוני". תמונות כמו זו הופיעו, בין היתר בעמוד המכונה "השמאל הקיצוני סכנה לישראל".

כאמור, רבים מאשימים את דפני ליף:

ורבים אחרים מאשימים את הממשלה:

למרות הביקורת על דפני ליף, התמיכה של הציבור במחאה החברתית רק גוברת והולכת
למרות הביקורת על דפני ליף, התמיכה של הציבור במחאה החברתית רק גוברת והולכת: 67% משיחות הגולשים מעידות על תמיכה במחאה, ורק שליש מהשיחות משקפות התנגדות. לפני חודש, התמיכה עמדה על 60% בלבד.

במילים אחרות, התמיכה במחאה מגיעה לשיא של הקיץ הנוכחי, ולמעשהו של סילמן ודאי יש יד ורגל במגמה הזו.
עם זאת, הציבור מסתייג עמוקות ממנהיגי המחאה בכלל ומדפני ליף בפרט. הציבור מאמין במהלך אך לא באנשים שמובילים אותו. אולי על רקע ההישגים המועטים שהושגו בשנה החולפת, מנהיגי המחאה נתפסים כדברנים מקצועיים ולא כאנשי מעשה.

ייתכן שהייאוש המסוים שאוחז בציבור לנוכח ההישגים הדלים של המחאה נוגע לסוגיית ההנהגה. בסופו של יום, הציבור הישראלי עייף מדברנים, אך לא מוצא את האדם או הקבוצה של אנשי המעשה שינהיגו ויובילו מחאה מוכוונת תוצאות.

האם המחאה תצליח?

והנה הנתון המטריד ביותר: נכון ששני שלישים מהציבור תומכים במחאה, אבל רק חמישה אחוזים מאמינים שזו אכן תצליח להניב פירות ממשיים. הציבור מתנגד לשיטת הממשל, אבל לא מאמין שמנהיגי המחאה יכולים להביא אותו לארץ המובטחת של דיור בר השגה ועלויות מחיה נמוכות יותר. העם רוצה מהפכה, ומהפכנים חדשים.

כמה העם מתנגד למדיניות הממשלה? אפשר לראות מהפוסט שלהלן:

לסיכום – מה קרה מאז העלה את עצמו סילמן באש:
1. גברה התמיכה במחאה.
2. התערער האמון של הציבור במנהיגי המחאה ומטרותיה.
3. נשמעו ביקורות חריפות ביותר נגד דפני ליף וצורות הפעולה שלה.
4. הרשת התמלאה באזכורים שליליים על תפקודה של הממשלה. התגברו הטענות לפיהן יש לשנות סדרי עולם ו"ישראל היא לא דמוקרטיה!"
5. הציבור מתקשה להאמין בהצלחתה של מהפכה חברתית רחבה לאור המצב הקיים. למעשה, הציבור פסימי לחלוטין לגבי סיכויי המהלך.
6. סילמן הפך לגיבור בעיני גולשים רבים, ל"איש מעשה".
7. סילמן השיב לכותרות את הדיור הציבורי ואת אזלת ידו של הביטוח הלאומי.
 

גם בוידאו: אתם מוזמנים לצפות בתכנית העולם הבוקר עם יואב פרידור, מנכ"ל ומייסד שותף בבאזילה

http://reshet.tv/Shows/Haolam_Haboker/videomarklist,207417/